חובת קיום דברי המנוח

כלל גדול הוא בדיני ירושה כי “מצווה לקיים דברי המת” (תלמוד בבלי, גיטין, י”ד ע”ב). היא שמחייבת את בית המשפט לקיים את צוואתו של המנוח, אך גם לבטלה כאשר היא לא נערכה מתוך רצונו החופשי. בהלכת מרום נאמר: לשם גילוי רצונו האמיתי של המצווה, על בית המשפט מוטלת המלאכה להסיר את אותם רכיבים בלתי מוסריים שרמסו את רצונו.

חוק הירושה

סעיף 30(א) לחוק הירושה מונה את העילות לביטול צוואה מחמת השפעות חיצוניות שפוגמות ברצון המצווה, ונוקב בעילת השפעה בלתי הוגנת:

“הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.

מבין שלל העילות שבהן נוקב סעיף 30(א), עילת ה”השפעה בלתי הוגנת” היא הקשה ביותר לאבחנה, שכן הגבול בינה לבין השפעה לגיטימית שאינה פוגמת ברצונו החופשי של המצווה מעורפל ונקבע על סמך אמות מידה נורמטיביות וערכיות המשתנות מעת לעת וממקום למקום.

השפעה בלתי הוגנת

יפים לענייננו דברי כב’ השופט מ. חשין בדנ”א מרום לעיל, עמד השופט חשין על מהותה של ההשפעה בלתי הוגנת ועל ההבחנה המורכבת והערכית בינה לבין השפעה שאינה נכנסת בגדרו של סעיף 30(א):

“כל אחד מאיתנו, כולנו נתונים להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלו ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו…. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו “האמיתי” של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון… החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת, לאמור, בהשפעה שאינה השפעת – שיגרה מעשה – שבכל – יום אלא – בהשפעה שיש בה מרכיב אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי. המושג “אי הגינות” הוא מושג – מסגרת ותוכנו ימצא בהכרעות אינדיווידואליות שתעשנה מעת לעת, על-פי השקפות הפרט והכלל בתקופה מסוימת ובמערכת מסוימת”.

ומעבר לקושי לשרטט את גבולותיה הנורמטיביים של ההשפעה הבלתי הוגנת, עומדים אנו מטבע הדברים בפני משוכות ראייתיות משהמצווה איננו בין החיים, ובלשונו של כב’ השופט מ’ חשין בע”א מרום הנ”ל, כדלקמן:

“כיצד נדע אם נתכוון פלוני באמת לצוות את רכושו כפי שציווה או אם הונעה נפשו בשל השפעה בלתי הוגנת? אכן נושא זה מעורר מעצמו קשיי ראיות רבים. ובייחוד כך בידענו כי הגיבור הראשי איננו עוד עמנו ואת פיו לא נשאל”.

איך מכריעים משפטית

לנוכח המורכבות, שאליה התוודענו, בהכרעה בעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת, הובעה בפסיקה עמדה שלפיה קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה ייקבעו על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה, מבלי שייקבע מבחן כללי.

לעומת זאת, ובהתאם להלך הרוח בשיטות משפט אחרות, קבע כבוד השופט מצא בדנ”א מרום לעיל מבחני עזר להכרעה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

תלות ועצמאות – האם המצווה, בתקופת כתיבת הצוואה, היה עצמאי, הן מהבחינה הפיזית, והן מהבחינה השכלית- הכרתית.

תלות וסיוע – מידת התלות הפיזית של המצווה בנהנה.

קשרי המצווה עם אחרים – ככל שהמצווה היה מנותק מאנשים אחרים, למעט הנהנה, כך תגבר ההנחה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

מבחן נסיבות עריכת הצוואה – מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה.

שורה תחתונה

ודוק: השימוש במבחני עזר אלו, אין משמעותם כי ההכרעה תהא טכנית במהותה, בהתאם לקטגוריות שנקבעו על יד כב’ השופט מצא. מעל מבחנים אלו תרחף תמיד השאלה המוסרית – נורמטיבית של מהותה ותכליתה של ההשפעה.

סיכומם של דברים, בפסיקה נקבעו מבחנים אובייקטיבים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת שתביא לבטלותה של צוואה. ואולם, במקביל למבחני עזר אלו, על בית המשפט לברר האם נסיבות ההשפעה מקורן בגרעין של אי הגינות ולשם כך יש להשקיף על מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה במשקפיים ערכיים – נורמטיביים.