הגבול הדק בין מתנה להלוואה בין קרובי משפחה
פעמים רבות בוחרים ההורים לסייע לילדיהם, הנמצאים בראשית חיי הנישואין שלהם ואינם יכולים לקחת הלוואה מהבנק או שאינם עומדים בקריטריונים לקבלת משכנתא. סיוע כלכלי בין קרובי משפחה – תופעה נפוצה למדי. אך יש לזכור כי בעניינים כספיים יש להיזהר במיוחד גם אם מדובר בבני משפחה היקרים לכם מכול. על מנת למנוע מצבי אי נעימות ואולי אף לסיים את העניין בתביעה משפטית יש להבהיר מראש האם מדובר במתנה או הלוואה שיש להחזיר.
עורך דין משפחה דויד לייזר נתקל פעמים רבות במקרים לא מעטים בהם התעורר סכסוך בין זוג הורים לילדיהם הנשואים על רקע נטילת הלוואה על ידי ההורים בשביל ילדיהם. בעת נטילת ההלוואה הבטיחו בני הזוג להחזיר להוריהם את כספי הלוואה – הבטחה אשר לא מומשה בפועל , כך שנאלצו ההורים להגיש תביעה משפטית ולדרוש את ההחזר הכספי. אם כי פעמים רבות ישנו קושי להוכיח האם הייתה זו מתנה או הלוואה שניתנה על ידי ההורים לילדיהם.
טענת הלוואה מול טענת מתנה בין הורים לילדים בבית משפט
על מנת להוכיח בפני בית המשפט כי דובר בהלוואה ולא במתנה יש להציג בפניו מסמך חתום, שיחה או תיעוד אחר המוכיח כי הכסף ניתן כהלוואה ולא כמתנה. הנחת היסוד של בית המשפט היא שאדם יכול להעניק במתנה דבר/סכום כסף שנמצא בחזקתו. היינו, אם ונאלץ האדם לקחת הלוואה על מנת להעניק את סכום הכסף לגורם שלישי, הרי שאין מדובר בסכום כסף שנחסך ושעמד לרשותו בטרם ההלוואה ולכן מדובר בהלוואה ולא במתנה.
במקרה בו לא הצליח מקבל הכסף להוכיח כי דובר במתנה על ידי מסמך או עדות אחרת המעידה על הכסף כעל מתנה, מכיר בית המשפט בכסף כהלוואה ומחייב את המקבל להחזיר את הסכום.
כסייג ניתן לומר כי בכול זאת מכיר בית המשפט בנטייתם של ההורים להעניק סיוע כלכלי לילדיהם ולהעביר להם כספים במהלך חייהם. סייג זה מהווה נסיבה המקלה את ההוכחה שהכסף ניתן במטרה לעזור וללא כוונה לקבל אותו חזרה.
חזקת המתנה
כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, הניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה, והטוען כי אין המדובר במתנה – עליו נטל ההוכחה. חזקה זו מצומצמת לגבי מערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים, ילדיהם ובני זוגם (ראה תמ”ש 11150/07, תמ”ש 13169/04).
עצות להורים הנותנים “הלוואה” ולא מתנה
ראשית, במידה ואכן נותנים הלוואה ולא מתנה, הרי שכדאי לחתום על הסכם הלוואה או לדאוג להבטחת ההלוואה בדרך אחרת. עליכם, ההורים, להיות מסוגלים להוכיח בבוא היום, כי אכן מדובר בהלוואה ולא במתנה.
שנית, אם נותנים הלוואה, יש לדאוג כי יהא “קיבול” ע”י הצד המקבל את ההלוואה. כל עוד לא הובא דבר קבלת ההלוואה בפני אחד הצדדים, הרי שלא ניתן לחייבו להשיב את הכספים (ראה פסק דינה של כב’ השופטת ורדה פלאוט מיום 24.6.09 בתמ”ש 11150/07 בביהמ”ש לענייני משפחה בת”א).
שלישית, במידה וההורים נותנים את מירב הכספים לרכישת דירה לילדם ובן-זוגו, הרי שמומלץ להם לרשום את עצמם כבעלים נוספים על הדירה או לא לרשום את הדירה בחלקים שווים ע”ש שני בני הזוג. במידה ונרשמה הדירה בחלקים שווים ע”ש שני הצדדים וההורים לא נרשמו כבעלים נוספים של הדירה, הרי שבכך, ניתן לראות בהורים כמי שויתרו על הטענה כי מדובר בהלוואה (ראה פסק דינה של כב’ השופטת ורדה פלאוט מיום 24.6.09 בתמ”ש 11150/07 בביהמ”ש לענייני משפחה בת”א).
רביעית, היה וניתנה הלוואה, הרי משלא נדרש פירעון ההלוואה משך זמן רב וחלף זמן ניכר מאז שניתנה, אזי, תידחה תביעת ההורים להשבת הכספים שניתנו מהטעם של העדר סבירות, שיהוי ניכר והתיישנות. מכאן, שאם ניתנה הלוואה, אין להשתהות בדרישה לפירעונה.
חמישית, בנוסף לחלוף הזמן, הרי שהיעדר דרישה לפירעון ההלוואה עשוי להתפרש כויתור או מחילה על החוב או על החזר ההלוואה (תמ”ש 13169/04 – כב’ השופט בנציון ברגר, מיום 25.3.08 – ביהמ”ש לענייני משפחה בחיפה).
ולמקבלי המתנה
חשוב לזכור, כי הקניית מתנה כרוכה בשני יסודות – כוונה להקנות את דבר המתנה וביטוי חיצוני לפעולה. היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן (תמ”ש 13169/04). היה ואכן ניתנה מתנה, מן הראוי כי יהא למתנה ביטוי חיצוני וכי ניתן יהא להצביע בעתיד על כוונת נותן המתנה.
תמ”ש 11150/07 ס.ל. נ’ א.ל., כב’ השופטת פלאוט – מיום 24.6.09
השופטת פלאוט מציינת בפסק דינה הנ”ל, כי השאלה שבפניה – האם טיבם של כספים אשר נתנו הורים לילדים ובני/ות זוגם לצורך רכישת דירתם הם מתנה או הלוואה – זו שאלה עובדתית וכל מקרה נדון עפ”י נסיבותיו המיוחדות ואין לראות בתוצאת מקרה אחד קביעה עקרונית מחייבת למקרה אחר.
תמ”ש 13169/04 אלמוני נ’ פלונית, כב’ השופט בנציון ברגר – מיום 25.3.08
במקרה זה, חתמו הורי הבעל על הסכם הלוואה עם בנם ואשתו (הם הנתבעים). הורי הבעל הגישו תביעה נגד בנם ואשתו בדרישה להחזר כספי ההלוואה. במקרה זה, קבע ביהמ”ש, כי לא מתקיימת החזקה המשפטית, שבשל הקרבה המשפחתית יש לראות בכספים שניתנו מתנה.
במקרה זה, חתמו הורי הבעל על הסכם הלוואה עם בנם ואשתו (הם הנתבעים). הורי הבעל הגישו תביעה נגד בנם ואשתו בדרישה להחזר כספי ההלוואה. במקרה זה, קבע ביהמ”ש, כי לא מתקיימת החזקה המשפטית, שבשל הקרבה המשפחתית יש לראות בכספים שניתנו מתנה.
על אף טענות האישה כי המדובר היה במתנה של הורי בעלה, הרי שקבע ביהמ”ש, כי לא הוכחה כוונת אבי הבעל להקנות הכספים שניתנו במתנה, ולא היה כל ביטוי חיצוני לכך במהלך כל שנות הנישואין ממועד מתן ההלוואה ועד להגשת התביעה. טעם נוסף היה מערכת היחסים בין הורי הבעל לאישה שלא היתה מערכת יחסים חמה. בנוסף, דפוס ההתנהגות של הורי הבעל, בהחתמת הצדדים על הסכם הלוואה, אינו מעיד על כך כי במתנה עסקינן.
מכאן, שהגיע ביהמ”ש למסקנה כי הכספים אשר ניתנו ע”י הורי הבעל, ניתנו כהלוואה. נטל ההוכחה להוכיח כי המדובר במתנה היה מוטל על כתפי האישה (נוכח העובדה כי לא התקיימה “חזקת המתנה”) והיא לא עמדה בו.
עם זאת, בשלב זה עובר ביהמ”ש לדון בטענת ההתיישנות, המניעות והשיהוי, אשר העלתה האישה. וכאן, מגיע ביהמ”ש למסקנה, כי בחינת הסכם ההלוואה, האירועים שאירעו בין הצדדים, תכלית נתינת כספי ההלוואה, אינם מתיישבים עם עקרונות תום הלב ו/או עם פרק הזמן הסביר לדרישה להשבת הכספים. ביהמ”ש מגיע למסקנה, כי ניתן לראות בהתנהגות התובעים במהלך השנים כויתור או מחילה על החוב או החזר ההלוואה.
בנסיבות התיק, מגיע ביהמ”ש להחלטה, כי השיהוי הניכר, היעדר הדרישה להשבת הכספים במהלך כל השנים, על אף שלנתבעים היו כספים להשבת ההלוואה, מביאים למסקנה בדבר ויתור על חוב ההלוואה. מכאן, שעל אף שביהמ”ש קבע בתחילת פסק דינו כי המדובר בהלוואה ולא במתנה, הרי שבסיום, ביהמ”ש דוחה את תביעת הורי הבעל להשבת כספי ההלוואה.
תמ”ש 1092/00 ל.ד. נ’ ו.י., כב’ השופטת פלאוט – מיום 10.7.08
במקרה זה, מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני ביהמ”ש, הובילו אותו למסקנה כי אכן היה מדובר בהלוואה שניתנה ע”י הורי האישה לבתם ולבעלה.
באותו מקרה, ניסה הבעל לטעון בתחילה כי לא ידע דבר על קבלת הלוואה כלשהי מידי הורי גרושתו. טענתו נדחתה ע”י ביהמ”ש. ביהמ”ש קבע כי המדובר בטענה מיתממת, המעידה על עצימת עיניים מכוונת, אם בכלל, ואין לקבלה. בהמשך, ניסה לטעון טענה חדשה ושונה, לפיה מדובר בכספי מתנה. הבעל הודה כי הצדדים אכן קיבלו את הכספים, אך לשיטתו, היתה זו מתנה.
זוהי טענת “הודאה והדחה” המעבירה את נטל ההוכחה לידי הבעל להוכיח כי הכספים ניתנו במתנה. גם טענה זו נדחתה ע”י ביהמ”ש. כאמור, קיבל ביהמ”ש את טענת הורי האישה, וכך חייב את הצדדים בהחזר מלוא כספי ההלוואה, אשר נתקבלו מידי הורי האישה וכן חייב את הבעל בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך נכבד של 35,000 ₪ בצירוף מע”מ, הפרשי הצמדה וריבית כדין.
סף לאחר החתונה – מתנה או הלוואה?
הורים רבים מסייעים לילדיהם לאחר הנישואין ברכישת דירה ובתחילת חייהם החדשים. מדובר במסורת עתיקת יומין אשר לא אבד עליה הקלח גם בימינו אנו.
הורים רבים מסייעים לילדיהם לאחר הנישואין ברכישת דירה ובתחילת חייהם החדשים. מדובר במסורת עתיקת יומין אשר לא אבד עליה הקלח גם בימינו אנו.
האם ההורים יכולים לבקש כספים אלו חזרה בטוענה כי מדובר בהלוואה ולא במתנה? כיצד ניתן להוכיח זאת ואימתי ידחה בית המשפט את תביעתו של הורה להשבת כספים שניתנו לאחר הנישואין? בסוגיה זו עסק בית המשפט המחוזי בבואו לדון בערעור שהוגש לפתחו על ידי אב כנגד כלתו.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של האב אשר טען כי בנו וכלתו אמורים להשיב לו כספים שניתנו להם בשנת 1999 בתור הלוואה. לטענת המערער, הכספים ניתנו לבן ולכלה לאחר נישואיהם בשנת 1996, וזאת לשם רכישת דירה בירושלים. המערער הציג בפני בית המשפט שטר משכנתא אשר נחתם בין בנו לבינו ולפיו הבן לווה את הסכום האמור. כבטוחה להחזר המשכנתא, משכן הבן את הדירה לטובת האב ללא הגבלת סכום. יש לציין כי החתימות על השטר אומתו על ידי נוטריון.
האב טען כי עוברי לנישואיו של בנו הוא סיכם עם הורי הכלה שכל צד יעביר סכום של 300,000 דולרים לשם סיוע ברכישת דירה. בסופו של היום, כאשר היו בני הזוג הצעיר מעוניינים לרכוש דירת מגורים, לא עמד אבי הכלה בהבטחתו. אי לכך, האב טען כי בנו רכש את הדירה בעצמו תוך שהוא נעזר בהלוואה שניתנה לו על ידו בסך 600,000 דולרים.
האב הוסיף כי ילדיו האחרים ואשתו לחצו עליו שירשום את המשכנתא כהלוואה. למעשה, בשל אי תשלום שכר הטרחה לנוטריון, המשכנתא לא נרשמה בסופו של היום בלשכת רישום המקרקעין.
הכלה טענה: הציגו בפניי מצג שווא
הכלה טענה כי אבי החתן מנסה ליצור פיקציה כאילו מדובר בהלוואה ולמעשה עסקינן בניסיון של המערער לנשל אותה מהזכויות בדירה. הכלה הוסיפה כי במהלך שנות הנישואים פנה אליה בעלה מספר פעמים וטען כי הסכום שניתן על ידי אביו הינו הלוואה אך לדבריו מדובר בסכום של 200,000 דולרים בלבד. לטענתה, במהלך השנים נשאו בני הזוג בתשלום חודשי של 1,000 דולרים ובפועל נותר להם לשלם סכום של 110,000 דולרים בלבד. הכלה אף הציגה בפני בית המשפט תמליל שיחה שנערכה בין בעלה לבינה לכך שככל שהועברו כספים מאביו למשפחה, מדובר במתנה ואין לאב כל זכות לתובע כספים אלו.
פסקי דין בעת גירושין בנושא הלוואות ומתנות
במקרים רבים עם גירושי הצדדים עולות טענות מפי הורי אחד הצדדים בדבר הלוואות שניתנו לזוג, ואותן יש להחזיר. השאלה אם אותם כספים שניתנו לבני הזוג ניתנו במתנה או כהלוואה עומדת לעיתים להכרעה שיפוטית.
כבוד השופט ש. שוחט בתמ”ש 029550/04 קבע כי במתנה בין “קרובים קרובים” – אב ובנו – קיימת חזקה שהנתינה היתה במתנה ועל הנותן חובת ההוכחה שבהלוואה מדובר.
עם זאת דומה שחזקה הפוכה זו נקבעה רק ביחס למקרים בהם בין ה´קרובים קרובים´ התקיימה מערכת יחסים כזו שיש בה כדי להצביע על היות הנתינה מתנה (ר´ ע”א 913829 אבינועם וואלס נ´ נחמה גת, פ”ד מח(1) 801; ע”א 34/88 רייס נ´ עזבון אברמן ז”ל מד (1) 278). רוצה לומר, על מנת שתקום “חזקת המתנה” נדרש, כי הצדדים יהיו “קרובים קרובים” וכי התקיימה ביניהם מערכת יחסים כזאת שיש בה כדי להעיד על היות הנתינה מתנה.
כבוד השופט ש. שוחט קבע כי לא מן הנמנע, כי מתנות הניתנות בשלב מסוים בחיי המשפחה בין “קרובים קרובים”, כשהיחסים בתוך המשפחה תקינים, “הופכות” בדיעבד להלוואות לטענת הנותן, לאחר שכבר אינו מעוניין להיטיב עם המקבל, וזאת בעקבות סכסוך משפחתי שפרץ בינתיים ביניהם.
מכאן, שבחינת מערכת היחסים בין הנותן למקבל במועד הנתינה היא הקובעת. אם היחסים בין נותן המתנה למקבלה היו גרועים במועד נתינת המתנה יש בכך בכדי לשלול את “חזקת המתנה”.
מדובר כמובן בחזקה הניתנת לסתירה, אך לצורך כך על התובעים המבקשים לסותרה להביא עדויות ברורות לכוונת הצדדים אשר יש בהן כדי להרים את הנטל לסתירת החזקה.
אין דרישה קונסטיטוטיבית למסמך בכתב למטרת הוכחת הלוואה (בין אם מדובר בקרובים ובין אם צדדים זרים) וזאת ניתנת להוכחה בכל אמצעי הראייה הקיימים (ראו לדוגמא: תמ”ש (כ”ס) 1970/03 בש”א 2998/03 טויזר נ´ טויזר, דינים משפחה ב´ 389). אך בכל זאת נדרשת ראייה חיצונית לכך שהכסף ניתן כהלוואה ולא כמתנה.
מתנה בין קרובי משפחה – האם ניתנת היא לביטול והאם ניתן להחזיר את הגלגל אחורה
מתנה במקרקעין מסתיימת ברישום בלשכת רישום המקרקעין או במנהל מקרקעי ישראל או בחברה המשכנת. כלומר רישום הדירה או הבית על שם מקבל המתנה מהווה פעולה מוגמרת וסופית. מתנה במיטלטלין (בדרך כלל המדובר בכסף) מסתיימת בהעברת החזקה במטלטלין למקבל.
בלא מעט פסקי דין אנו נתקלים במקרה בו הורים נתנו כספים לילדיהם ולבני זוגם לצורך רכישת דירה או בית (בדרך כלל אם כי לא רק), ועם הגירושין, “נזכרו” ההורים כי היתה זו “הלוואה” בלבד ולא מתנה, או שהנכס נשמר עבורם בנאמנות. במקרים אחרים העבירו הורים על שם ילדיהם נכס מקרקעין למגוריהם ולשימושם, ורשמו את הנכס על שם הבת והחתן או על שם הבן ואשתו-כלתם, ובעת הגירושין מצאו לנכון לטעון כי מדובר במתנה על תנאי או בנאמנות או בכל קונסטרוקציה אחרת אשר תביא להחזרת הרכוש חזרה אליהם.
בעקרון, כל אימת שמועברים כספים או נכסים בין אנשים, מתקיימת חזקה כי זוהי הלוואה שיש להחזיר. מקבל הנכס ו/או הכספים הוא זה שצריך להוכיח שהכוונה היתה לתת מתנה וכי אין זו הלוואה שיש להחזיר. כך הדבר בין אנשים שאינם קרובים משפחה מדרגה ראשונה. הנטל הוא על המקבל, שכן במידה והמקבל הודה בקבלת הנכס או הכספים, מהווה זו טענה של “הודאה והדחה”, והנטל הוא על המקבל ולא על הנותן להוכיח את הכוונה האמיתית.
אלא, ששונים הם פני הדברים כאשר מדובר ביחסי משפחה מדרגת קירבה ראשונה. כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנה לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה, והטוען כי אין המדובר במתנה – עליו נטל ההוכחה. חזקה זו מצומצמת לגבי למערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים, ילדיהם ובני זוגם. וראה ע”א 3829/91 אבינועם וואלס נ. נחמה גת, פ”ד מ”ח (1) 801; וע”א 34/88 רייס נ. עזבון אברמן ז”ל, פ”ד מ”ד (1) 278.
נתינה שכזו לצאצאים ולבני זוגם תסווג כמתנה, אלא אם כן יוכח מפורשות כי הנתינה ניתנה בגדר הלוואה או כנגד תמורה מוגדרת. חזקה זו אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה.
במילים אחרות, יש להפעיל את החזקה האמורה כל אימת שמוכח כי בין קרובי המשפחה שוררת מערכת יחסים המקימה, מטיבה ומטבעה, את ההנחה שהנתינה מאחד למשנהו עשויה להיות מסווגת כמתנה.
הנחה שהמדובר במתנה ולא בהלוואה שיש להחזיר, מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר , מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה.
עיון בפסיקת בית המשפט מלמד שעצמתה של “החזקה ההפוכה” בנתינה בין קרובי משפחה משתנה על פי נסיבות העניין. רוצה לומר: ככל שיש קשר קרוב יותר ומחויבות רבה יותר בין הנותן למקבל וככל שהנתינה היא בסכום הסביר ליכולתו הכלכלית של הנותן – אזי תתעצם החזקה ויגדל הנטל המוטל על המבקש לסתור אותה.
בעניין ע”א 34/88 רייס נ’ עזבון המנוחה חוה אברמן ז”ל, פד”י מ”ד(1) 278, 286 (1990)) נקבע כי: “לעומת זאת כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה… יחד עם זאת, יש להדגיש, כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים)… והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה“.
העברות בין קרובים – נטל הראייה – על התובע גם אם הנתבע מודה שקיבל את הנכס או הכספים, וזאת בניגוד למצב בו עסקינן בזרים.
נטל הראיה נופל בדרך כלל על כתפי התובע בבחינת “המוציא מחברו עליו הראייה”.
הנטל משתנה כאשר נתבע מודה בכך שקיבל את הנכס או הכספים.
נטל ההוכחה עובר משכמו של התובע אל שכמו של הנתבע, כאשר מודה הנתבע בקבלת הנכס או הכספים, אלא שהוא טוען כי זוהי מתנה ולא הלוואה ומוטלת עליו רמה גבוהה של הוכחת כוונתו של נותן הכסף להעניק מתנה.
העברת נטל הראיה אל שכמו של הנתבע הטוען כי קיבל מתנה, מתייחסת עפ”י הפסיקה למצבים בהם הצדדים הינם זרים זה לזה, או מצויים במערכת יחסים אשר על פי ניסיון החיים אינם מובילים לסיווג הנתינה, כמתנה.
לעומת זאת, שונה המצב כאשר מדובר ביחסי קירבה בדרגת קירבה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים, ילדיהם ובני זוגם. ניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות. משנישאים הילדים ומקימים משפחה משלהם, הופך בדרך כלל אף בן זוגם (ובעיקר לאחר שנולדו לזוג הצעיר ילדים משותפים) לחלק מהמארג המשפחתי החוסה “תחת כנפיהם” של ההורים והנתמך בסיועם.
המסקנה היא כי העברת רכוש במתנה לילד ולבן/בת זוגו הינה דבר בלתי הפיך, ובעת הנתינה יש להביא בחשבון אפשרות שלגירושין, ולעגן את ההלוואה או את המתנה על תנאי בהסכם כתוב, שלא ישאיר מקום לפרשנויות ו/או לאי הבנות. לא כל שכן נכונים הדברים אם מדובר בנכסים או בכספים משמעותיים.
